הגיע ספטמבר

במקום ליהנות מהחצבים שצומחים בכל פינה, מההקלה בעומס החום ושלל ארוחות החג ההולכות וקרבות, אנחנו עסוקים בבהלה החדשה. מה יהיה מחר. מה יקרה עם ההכרזה הפלסטינית. מלחמה?

התנהלותו של ראש ממשלתנו הנערץ נמצאת איפהשהו על הסקאלה שבין בת יענה שמחביאה את ראשה בחול ומקווה שהכל ייעלם, דג אבו נפחא, שמתמלא אויר ומנסה להפחיד כך את כל מה שנתפס כאיום, והמשרת מהאגדה, שנאלץ בסוף גם לאכול את הדג, גם לקבל את המלקות, וגם להיות מגורש מהעיר. הסיפור על הנזיפה הישראלית במדינות אירופה שניסו לעזור לנו, וההתקפלות מדגימים את הסיפור הזה.

מול האפשרות הכה מתבקשת בעיני ללכת לקראת מה שאי אפשר לעצור, ולנסות להוציא את המקסימום מהמצב, נראה שאנחנו מתעקשים לעשות כל מה שאפשר להפוך את המצב לעוד יותר גרוע.

מה אפשר לעשות?

החודש אני בוחר באסקפיזם, כי בלוטת הייאוש שלי כבר מכווצת ומיובשת. אז אני מתענג על הפרחים הלבנבנים שמבטיחים עננים, סוודרים ושוקו חם מעבר לפינה. אני משחק עם אפרוח קטן ומתוק שעושה לי הכי נעים וטוב שאפשר, שעוד שניה לומד לומר "אבא". מנסה לאכול טוב, ליהנות מהאנשים שאני אוהב, וכוס וויסקי טובה כשאפשר.

דווקא בתקופה שבה פרחה התחושה שאנחנו לא לבד, ושאפשר אולי לשנות, אני מרגיש שהעולם מכין לנו חתיכת סטירה מצלצלת. אבל אולי אני טועה, הנבואה הרי ניתנה לשוטים.

.

Come September

September has arrived. Instead of enjoying the squills blossoming in every corner, the end of the heat wave of august, and the holidays coming ahead, we are busying ourselves with the new panic coming up. What will tomorrow bring. What will happen with the Palestinian independence issue? War?

Our fearless leader Netanyahu is acting on a scale between an ostrich hiding its head in the sand hoping it all goes away, a Tetraodontidae fish that blows itself full of air to scare enemies, and that slave from the myth, that was forced to eat the fish, got hit with the cane, and eventually got driven out of town. The recent event of our ministry of foreign affairs telling off the EU ambassadors for trying to help us and then folding and accepting their help, after they have already lost all patience for us demonstrates this perfectly.

Facing what seems to me the obvious choice to walk towards what you cannot stop, and try to make the max of the situation, we seem to be doing our very best to make things as bad as we possibly can.

So what can you do?

This month I choose escapism. My despair glands are dry. So I celebrate those white flowers that promise us clouds, sweaters and cups of hot coco around the corner. I play with that sweet bundle of cuteness that makes me so happy, even before he knows how to say "dad". I try to eat good food, enjoy the people I love, and a glass of whisky when I can.

It drives me that just when things seemed to get better, that we are not alone and that real change may come, the world seems to have given us a slap in the face.  Could I be wrong? After all, prophecy is a fools game…

הכל קשור

ביום שבת לפני ההפגנה הגדולה ראיתי אייטם בחדשות בו נפגשים מארגני המאהל, המחאה על הגבינות והדלק. הם ישבו יחד ולא ממש הצליחו למצוא נושא משותף לעבוד איתו. אני זוכר בחורה אומרת שאם היא תבקש מיושבי המאהל להפגין עם אנשי הדלק, יבואו אנשים מהמאהל ויגידו לה שלא לשם זה הם באו.

זה שבר את ליבי, אבל אני שמח שמאז נראה שלאט לאט אנשים הפנימו שדבר קשור בדבר. הכל קשור לזה שהמדינה משאירה מאחורה את מעמד הביניים (וכמובן גם את מי שמרוויח פחות) לטובת ציבורים נבחרים שהולכים ומתעשרים פה בצורה פשוט מגעילה.

אבל אפילו אלה שיושבים עכשיו במאהלים וברחובות ואומרים שהם מפגינים על יוקר המחייה, או למען חזרתה של מדינת הרווחה, מנסים לשמור את המאבק שלהם לא-פוליטי. מילא שאין לי מושג מה זה אומר, אבל חברים, הזמן לשים את הקלפים על השולחן הוא עכשיו.

מי שמצביע למששלה ימנית ליבראלית, שלא יתפלא אם היא מושכת לכיוון של שוק חופשי, ומחכה שהעושר יחלחל אליכם. תמשיכו לחכות שיחלחל. שהפתרונות שהם מציעים זה הפרטה, שוק חופשי, ולא פרוייקט ממשלתי לבנייה ציבורית.

אבל גם זה לא ללכת עד הסוף. כל כך הרבה שנים שהעדיפויות במדינה דפוקות. זה לא שחסר פה כסף. יש לנו המון כסף. זו הסיבה היחידה שלקח כל כך הרבה זמן עד שיהיה פה מרד. היה לנו נוח בזמן שחילקו משאבים של המדינה למשפחת עופר. היה לנו מספיק נוח כשהמדינה מעבירה לתקציב הבטחון באיזור ה70 מיליארד שקל בשנה. עדיין נוח לנו, למרות שמעל 60 מיליארד שקלים נשפכו על התנחלויות בשטחים מאז 67. הסתדרנו יפה עם זה שהחרדים במדינה לא עובדים, ולכן לא מייצרים, לא מגדילים את התוצר הלאומי, לא משלמים מיסים ומקבלים קצבאות (נכון לא כולם, אבל רבים). לא התלוננו כשהלכו להקים התנחליויות במקום לממן ספריה בקרית שמונה, במקום לתת משכורת שאינה משכורת רעב לעובדים הסוציאליים.

אני מצטער שאני מקשה עליכם. שאתם מעדיפים להיות לא פוליטיים, ולהשאיר את האוהל שלכם פתוח לימנים ולחרדים, שאני משום מה חושד שלא באים בהמוניהם. אבל העובדה היא שזה מאד פוליטי. זה פוליטי לאן הכסף הולך. כשבונים בתים באריאל, לא בונים מגורים לצעירים בתל אביב. כשממנים אוכלוסייה שלמה שלא תעבוד אלא תלך ללמוד תורה, אנשים חכמים ומוכשרים שאם היו גרים בברוקלין היו עובדים כמו גדולים, אז יש פחות בעוגה לכולם. סליחה שאני נטפל לחרדים. זה לא הפוקוס המרכזי, אבל זו דוגמה נוחה. באותה מידה אפשר לשאול למה יש כל כך הרבה עמותות ובתי ספר מיוחדים שלא מלמדים את תכניות הליבה, אבל יש להם כסף לארוחות צהרים לילדים, בעוד מערכת החינוך הרגילה מחורבנת.

יש לנו המון כסף. והאמריקאים שנים ממשיכים לתת לנו דמי כיס ולעשות לנו נעים. אבל העובדה היא שזה לרעתנו. כי מרוב שהיה לנו נוח, לא ראינו כמה נהיה פה לא נוח. כמה מעט נשאר בסוף מהעוגה לאנשים רגילים שהולכים לעבוד, משלמים מסים, ולא סוגרים את החודש.

אז כן, זה מאד פוליטי. בחרתם את ביבי לראשות הממשלה, אז ברור שהפתרונות שהוא יציע לכם הם פתרונות של שוק חופשי. בחרתם ימין חזק מול החמאס, אל תתפלאו שכסף נשפך לשכונות מאד פוליטיות במזרח ירושלים, וכמעט אף בנין לא נבנה באיזור חיוג 03 מטעם המדינה. הגיע הזמן להחליט מה אתם רוצים, ולהודות בפני עצמכם שיש קשר, שהכל קשור. אי אפשר לבנות מערכות נגד טילים ולייזרים לחלל וכבישים לכל התנחלות, ולצפות שיהיה פה נוח לכולם. שלום עולה פחות ממלחמה. השקעה בתשתיות בתוך הקו הירוק עוזרת לנו יותר מכבישים להתנחלויות של חמישה אנשים. ממשלה ימנית ליבראלית לא עושה פתרונות סוציאליים.

לצאת לרחובות זה מדהים. זה אומר שהתחלנו לקחת אחריות על מה שקורה פה והפסקנו לומר שאין מה לעשות. עכשיו רק נשאר להסתכל בראי ולהבין שהכל קשור. כן. הכל קשור.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_0834

Everything is connected!

This Saturday, before the big demonstration, I saw an item on the news about the leaders of the various campaigns meeting. The tent folks, the gas folks, the cheese group. They tried to find some common ground, and failed. A girl there said that if she asked the folks in the tents that are there against the prices of houses to march about gas prices, they will get angry and leave, because that is not what they came for.

It broke my heart, but since things seem to have changed. People seem to have got it, that it is all connected. It all has to do with the government leaving the middle class (and of course anyone making even less) behind. That was done in favor of a few select groups that are getting obscenely rich here.

But even those folks that are now saying they are protesting the cost of living, or for a more social state, are trying to keep this fight non-political. Forget the fact that I am unsure what the hell that means, it is just plain wrong. Folks, it is time to tell the truth to ourselves.

When you vote for a right-wing liberal government, do not be surprised that they aim for a free market, and sit and wait for the riches to trickle down to the masses. You just sit there and wait for it to trickle. Do not be shocked that they suggest solutions such as privatization, free market and not a state led housing project.

But even that is going half way. For so many years the priorities here have been screwed up. We are not short on money here. We have tons of money. That is the main reason it took so long for people to go to the streets. We just felt too comfy while the govt gave our natural resources away to the Ofer family. We were snugly and warm when each year over 70 Billion NIS go to defense. We are cozy, while over 60 Billion NIS were poured into settlements in the occupied territories since '67. We laid back while we let a whole sector of religious people not work, and therefore get money from us, while decreasing the national income. We said nothing while thousand of houses were built in the settlements, instead of funding libraries in Kiriyat Shmone, or paying our social workers more than pennies for their blesses work.

I am sorry I am making it hard for you. You prefer to be "non-political" in such a struggle, leaving place in your tents for right wing voters and religious people. Are they flocking in yet?  But the sad truth is that it is extremely political. It is a political decision where to spend our money. When you build houses in Ariel, you are not building them for young couples in Tel Aviv.  When you are funding an entire sector that will not work, but get paid to study the Torah, smart, fit people (that in Brooklyn would be working) are not working, and there is less for everyone. I am sorry to aim so many arrows at the religious community, but they are an easy example. Might as well ask why we are funding so many schools so well they can afford a warm lunch while not teaching any math or skills that help you get a job, while public education is so fucked up.

We have tons of money here. And the good old USA keeps giving us more pocket money, making things even more comfortable here. Still so little is left at the end of the day for the simple folks that just go to work, pay taxes, and barely see any month at the end of the money.

So yes. it is very political. You elected Netanyahu to be PM, so obviously he will suggest you go and screw yourself with an open market.You chose a strong right wing government to face Hamas, so why be surprised the money goes to houses in east Jerusalem and nothing is done near Tel Aviv? We all need to decide what it is we want, and admit that this is all connected. You cannot pour money in those places, and expect everything to be shiny here. It is simple math. Peace costs less than war. A right wing prliament does not initiate social projects.

Going out into the streets is amazing. It means we as a people have woken up from a long sleep and are taking responsibility for what is happening here. We are no longer sighing and saying "What can you do?". Now we just need to look at ourselves in the mirror and understand that it is all connected.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

מה קורה פה?

אתמול בערב התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה על מחירי הדיור. כיוון שאני מכיר רבים מהמשתתפים, אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים הזויים או טיפשים. ובכל אופן, הם התכנסו בלילה חם לח ומגעיל להפגין על מחירי הדיור, במדינה שבה יש כל כך הרבה על מה להפגין. והם לא לבד. יש התארגנויות של אלפי אנשים סביב מחירי הגבינות, מחיר הדלק, ושבוע הבא ככל הנראה תהיה צעדה של אלפים סביב מחיר הפופקורן בקולנוע.

אני לא בטוח שכל המשתתפים מבינים את זה, לפי הראיונות בעיתון, אבל מה שקורה פה גדול הרבה יותר מזה. הם לא באמת מפגינים על מדד היוקר של הבמבה.

לא מעט שנים, לדעתי בערך מאז הבחירה של ברק לשלטון, שם הוא קיבל רוב אדיר במנדט מסויים וזרק את תקוות הבוחרים שלו לפח (אבל לא באמת משנה ממתי בדיוק) חלחלה פה לתודעה של האנשים תחושה של ייאוש. שאין מה לעשות. שלא משנה במי בוחרים, כולם אותו דובר, וכולם דופקים את האזרח הקטן. מחאות צרכניות, או אחרות, לא היו פה במספרים גדולים, והשלטון שלנו, כמו גם הגופים הגדולים במשק למדו שאנחנו עם של כבשים, שמקבלים כל מה שיעשו לנו. בגלל זה חברי הכנסת מעלים לעצמם משכורת כשלנו אין כסף, בגלל זה אנחנו משלמים כל כך הרבה לחיבור אינטרנט דפוק, קוטג', או כל מוצר אחר על המדף.

לא ברור לי איך, אבל משהו השתנה פה בבת אחת. סביב מחאת הקוטג' שבהתחלה הצחיקה אותי, אנשים הבינו שיש להם כוח להשפיע ולשנות. זה לא ממש משנה אם זה דלק או גבינה צהובה, משנה שאנשים חוזרים להשתמש בכוח שלהם. להביע את דעתם ולדרוש מנבחריהם לשרת אותם.
ההפגנה אתמול עושה לי טוב, כי היא מראה לי שאנשים מתחילים שוב להרגיש שיש להם את הכוח לשנות, שזה תמיד מעורר תקווה.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

eat_more_chicken_sized

What is going on?

Yesterday evening tens of thousands of Israelis marched the streets of Tel Aviv in protest of the prices of apartments. As silly as the subject may sound, I know many of the people that participated, and they are not stupid or crazy. And yet, in this country that has so many things to protest about, they took to the streets in a hot and humid night to demand cheaper apartments. More surprising, they are not alone. There are thousands organizing around the price of cheese, the price of gasoline, and I am sure next week we will see thousands in the streets protesting the price of popcorn in the cinema. So what is this really about?

According to the interviews in the news, they are not fully aware of this yet, but this new trend is about way more than they price of any one product.

Several years ago, perhaps after the election of Barak, that made many people feel that no matter who we elect the results are the same, and we will all get screwed anyway. Protest almost died around then. No one shouted out about anything. So our leaders gave themselves raises while unemployment rose, and companies did whatever they wanted to the consumers, since no one felt fighting would do any good.

I am not sure what the trigger was, but that silly petition about the price of cottage cheese has sparked something here, and people are once again understanding that they do in fact have the power to make a change. It does not matter right now if people protest gas prices or the sun rising in the east. People are remembering they have power, and getting their elected officials to sweat a little, to remember that they are supposed to serve us.

So that demonstration yesterday makes me feel good. Because people are starting to feel like they can make a difference, and that is something that gives me hope.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, , click here

אופיום להמונים בקופסה לבנה עם ציור של בית

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

חסמבה חסמבה חסמבה

מה כבר יכול להיות רע בלהשבע למדינת ישראל? ואם כבר נאמנות למדינה, למה לא לומר מה שנאמר במגילת העצמאות, שהמדינה יהודית ודמוקרטית? מה כבר יכול להיות רע בזה? איזה פוסט ציוני עוכר ישראל יתנגד לכזו יוזמה יפה?

הרשת מלאה בתגובות שמסבירות למה. אם באמת לא הבנתם, יש לכם בעיה חמורה. אבל לפחות מאות פעילי אל קעידה שיושבים כעת מתוסכלים במחנות האימונים שלהם כי אבוי, הם לא יוכלו להתאזרח כאן כי הם לא מסוגלים לשקר ולשאת את ההצהרה כנראה מנחמים אתכם. מנחמים מספיק שלא תבחינו כיצד אתם דורסים את המיעוט הערבי פה עוד ועוד. הם מרגישים כל כך נוח פה בארץ, כל כך רצויים, בעיקר אחרי שליברמן מציע להעביר אותם לרשות הפלסטינית, שלא יהיה להם אכפת. באמת, מה נותנת השטות הזו?

כבר ליברמן הודיע שהוא רוצה הצהרה דומה לכל מי שמקבל תעודת זהות. אני אומר למה לעצור שם. מה יותר יפה מאזרח נאמן שמצהיר על אהבתו למולדת? לא נותנים שירותי רפואה למי שלא נאמן, ואם אתה מחוסר הכרה, אז בוא נבדוק את התיק שלך בשב"כ. למה לבזבז מנות תרומת דם על בוגדים, שמאלנים, פוסט ציונים? בוא נישבע לארץ המולדת כל בוקר לפני צחצוח השיניים, בוא נבטיח לשאת את שמה של המולדת במקום של האישה שלנו כשנתנה אהבים. הרי את מי אנחנו באמת אוהבים יותר? ככל שנישבע יותר, ככה יהיה פה יותר טוב.

שניה לפני שאנחנו צועדים ברחובות בחולצות חומות כחול-לבן , מצדיעים לדגל שיהיה בכל פינה במועל יד כזה או אחר, תתעוררו.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

dino

I ask you. What could possibly be wrong with a loyal citizen swearing allegiance to the state of Israel? And if you are doing that, why not say what the declaration of independence said, and swear to the Jewish and Democratic state? What could be wrong with that? What kind of Backstabbing, Post Zionist self hating Jew would oppose this beautiful initiative?

The net is full of people explaining why. If you still don't get it, or even think this issue is harmless, you have a serious problem. At least you are taking comfort in the hundreds of frustrated Al-Quaeda terrorists now weeping that as they cannot take the oath, can no longer get into Israel. That gives you so much comfort you can ignore how the arab minority in Israel is pushed aside even more. After all, they feel so comfortable and welcome here, especially after Lieberman suggested that we trade them with the PA and get rid of them, that they won't mind. Seriously, what is this good for?

He has already stated that his next goal is to take the oath before getting an ID card. I say, why stop there? What is more beautiful than a loyal subject stating his loyalty? Do not give medical attention to anyone that does not take the oath. And if you arrive at the ER unconscious, we just check your record at the Shabak. Why waste good blood donations that are so scarce on traitors, leftists, post Zionists? Let us swear our loyalty every morning before brushing our teeth. Let us promise to carry our motherland's name when making love instead of our wife's, after all who do we love more? The more oaths we take, the better things will get here.

One second before we are marching in the streets in our brown blue and white shirts, saluting the flag in every corner, we need to wake up

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רק תנו לי להסביר

כל הזמן הזה חייתי באשליה.

חשבתי שהבעיה היא הכיבוש. חשבתי שהבעיה היא זכויות האדם שנרמסות לעיתים. חשבתי שהבעיה היא התמודדות עם קונפליקט בן עשרות שנים, הבניה, המאחזים, עליית הלאומנות והגזענות. חשבתי אולי זה מחול הדמים שלא נגמר. חשבתי שזה פנאטים דתיים או סתם משוגעים שקובעים פה את סדר היום וגוררים אותנו לעוד ועוד אלימות.

בסוף השבוע, חשבתי לתומי שסטירת הלחי המצלצלת שהממשלה שלנו הגישה לביידן היתה הבעיה (הודעה על בניית אלפי בתים בזמן שהוא בא לפה לבקר בזמן שאנחנו כביכול בהקפאת בנייה). אבל טעיתי. הבעיה היא חוסר בהסברה.

בעוד שגריר ישראל בארה"ב אומר שאנחנו במשבר במערכת היחסים עם ארה"ב שכמוהו לא נראה זה 35 שנה, המדינה מגיבה בקמפיין הסברתי. זה לא שהאמריקאים כועסים על הבנייה. הם כועסים כי הם לא מבינים אותנו. עובדה: "הקונסולים התבקשו להבהיר כי לישראל לא היתה כל כוונה לפגוע בסגן הנשיא ביידן וכי מדובר בתקלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים שנבעה מחוסר תיאום בין משרדי ממשלה." איזה פשוט, כל טמבל יבין שזה כל הסיפור. אין באמת על מה לכעוס.

הבעיה, רבותי, אינה מעשים אלא מילים. עובדה. אייפא"ק, השדולה היהודית אמרו אתמול "ההצהרות האחרונות של ממשל אובמה בנוגע ליחסים בין ארה"ב לישראל מעוררות דאגה חמורה, אייפאק קוראת למששל לנקוט אמצעים מיידיים כדי להפיג את המתח עם המדינה היהודית". אייפאק רוצה שהממשל יפיג את המתח שכן הבעיה פה היא הדברים, המילים הזועמות של הממשל. לא הבנייה. לא המקלות בגלגלים שאני ראיתי בפני כל התקדמות מדינית.

בכתבה נאמר עוד שפול ריכטר מלוס אנג'לס טיימס כתב ש"ההחלטה גררה ביקורת מוושינגטון בלשון שאפילו איראן וקוריאה הצפונית זוכות לשמוע לעתים רחוקות בלבד". אבל אני רגוע. אחרי שתי עונות של הריאליטי "השגריר" שעשינו פה, אנחנו מסודרים בהסברה. כל זמן שחששתי שהבעיה היא שהמדינה שלנו יצאה מדעתה, ואנחנו צריכים לפעול, הרי שהיתה בעיה. לפנות התנחלויות, לעשות משא ומתן מדיני, לחתום על הסכי שלום, זה בלאגן.

איזה מזל שאני טיפש, ושכל מה שצריכים זה הסברה.

weird-al-yankovic-dare-to-be-stupid

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

איילון הביתה? איילון לראשות הממשלה?

אתמול פספסתם את התקרית הדיפלומטית הכי לא נעימה ביחסי ארה"ב ישראל בהרבה זמן. דני איילון, סגן שר החוץ למי שלא יודע, החליט להחרים משלחת של חברי קונגרס אמריקאים שבאה לארץ. מסתבר שאנשיו גם פעלו למנוע פגישות שלהם עם אנשים במשרד ראש הממשלה. זאת כיוון שבאו בחסות/בליווי ארגון בשם J Street – ארגון שמתאר את עצמו כפרו ישראלי ופרו שלום. כן, פרדוקס שכזה.

הארגון כבר זכה לבוז ויחס רע מהממשלה שלנו בעבר, ועתה איילון מגדיר אותם כארגון אנטי ישראלי, ומחרים משלחת חברי קונגרס שהם ארגנו. חברי הקונגרס ארגנו מסיבת עיתונאים בה תקפו את איילון בחריפות.

התגובה הראשונה שלי היא שהאיש הנוראי הזה צריך ללכת הביתה, להסגר בחדר, ושאיש לא ייתן לו לדבר בציבור יותר לעולם.

ואז אני נזכר בשיחה שהיתה לי פעם עם חבר, כשההתמודדות על משרת הנשיא היתה בכותרות. בין האנשים שהוזכרו כמועמדים היה אמנון רובינשטיין. אמרתי לחברי שהלוואי והוא ייבחר. אדם משכיל, אינטיליגנטי, חכם, בעל דעות שמוצאות חן בעיני, יודע להתבטא, אבי חוקי היסוד בכנסת. ייצג אותנו בכבוד. מצד שני, משה קצב. בור, מגעיל, מעצבן, לא יודע אנגלית, אלים וגס, ואפילו עבריין מין (עדיין צריך לומר לכאורה?).

ולבסוף הגענו למסקנה, שאין זה מן ההוגנות למנות אדם כאמנון רובינשטיין לנשיא, שכן זה יהיה מצגת שווא כלפי העולם, שיחשבו שזה העם שלנו. אם ממנים אדם כמו קצב, הוא מייצג נאמנה את העם ולאיש לא יהיו הפתעות.

אז אולי איילון מתאים לתפקיד, ואולי אף להיות ראש ממשלה. שלאיש לא יהיו הפתעות מה חושבים פה אנשים, ומי נמצא פה. העובדה שלא מזדעקים פה על ההתבטאויות שלו, העובדה שמקבלים את זה שהאיש הורס את יחסי ישראל עם העולם, ומבטא דעות נוראיות, אומר שכנראה שלא סתם הוא נבחר.

יאללה. את טורקיה לא צריך, מה אנחנו צריכים מדינה מוסלמית שידידותית לנו, אבל ארה"ב, לא חראם?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

האיש ההוא

14 שנה עברו. וי איך שהזמן טס. כמעט שפספסתי השנה את התאריך. מזל שהדליקו נר בכניסה לעבודה.

אנשים נחלקים לכמה קבוצות ביחסם ליום הזה. חלקם נהנים לדשדש בסנטימנטליות דביקה, מתגעגעים לאיזה עבר מושלם שלא באמת היה קיים. חלקם מזלזלים ביום הזה, מייחסים אותו רק לשמאלנים, שלא לדבר על אלה שמצפצפים עליו כי רבין היה בוגד.

קשה לי להתחבר לקבוצות הללו. קצת כמו כמה ימים אחרים שיש פה, אני חושב  שרוב האנשים מפספסים את המסר החשוב של היום הזה.אולי כי הכל מעורבב. זהו יום אבל על תהליך השלום, שנרצח יחד איתו. אבל זה גם יום אבל על אובדן של אדם מיוחד, ועם כל זה, יום זכרון להירצחו של ראש ממשלה בישראל.

portrait_yitzhak_rabin-small

לפחות על הסעיף האחרון הזה, כולנו צריכים לחשוב קצת. להפנים, שנציג של העם הנבחר, החליט להרוג ראש ממלשה נבחר, בגלל קידום אג'נדה פוליטית.

יש לנו לא מעט אנשים במדינה, שמסרבים להכיר בסמכותה. מסרבים להכיר בחוק, ורואים בו משני לחוקים שלהם. אם אלה חוקי המוסר הפנימי שלהם, או של התנ"ך. כמו כל דבר, יש פה טוב ורע, חיובי ושלילי. המצפון הפנימי שלנו הוא דבר כל כך חשוב למשל כשאתה חייל בקרב. לא סתם אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות לפקודה בלתי חוקית בעליל, הרי זה מה ששומר עלינו ועל חיילינו מלהפוך לרובוטים, ושולל מאיתנו את התירוץ של חיילי הנאצים, "רק מילאתי פקודות".

מצד שני, אי אפשר שיהיה פה כאוס. אי אפשר שכל אחד יחליט מה הוא מקבל ומה לא, מספר החוקים. מתי לציית (כשהמדינה מעניקה לך תקציבים למשל) ולא, כשהיא מפנה התנחלויות. איך מוצאים את השביל הנכון הזה? איך מאפשרים לאדם לסרב כשהחוק דורש פשע, ומצד שני, לשמור על חברה שפויה?

הולך ונבנה לנו קונפליקט, שיתפוצץ יום אחד. אנחנו מאפשרים לחברה שלמה בתוכנו לחיות כאורחים. וכשיבוא היום (אמן ואמן) וסוף סוף נגיע לפינוי, לפרידה, לחלוקה של הארץ, המטען הזה יתפוצץ. קיבלנו תמרור אזהרה בולט, באיזו קלות מוכנים אנשים בתוכנו לשבור את הכללים.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.