אבל זה לא פייר

כשהייתי ילד הסבירו לי שפייר מת מזמן. רק כשגדלתי הרבה יותר, הבנתי שהוא בעצם אף פעם לא היה חי.

מושג הפייריות הוא המצאה אנושית. הוא מתקיים רק בטווח שבין אדם אחד לשני, וגם זה, לעיתים נדירות. למרות זאת, נראה שאנחנו נאחזים בו בצורה עמוקה יותר ויותר, בייחוד כשהוא נעדר. לא הרבה אנשים חושבים על פייריות כשטוב להם, והכל מסתדר. לעומת זאת, כשמשהו לא עובד, כשמשהו רע קורה, בוער לנו עמוק בלב כמה זה לא פייר. כמה זה לא מגיע לנו.

באמת, זה בדרך כלל לא מגיע. הרי למי מגיע שמשהו רע יקרה? "מגיע" זה גם המצאה. אין דבר כזה. העולם, הטבע, אלהים – לא חייבים לנו כלום. הם לא יושבים שם עם מחשבון, הם לא סופרים מעשים טובים ורעים, ופעם בכמה זמן שולחים לנו משלוח של נאחס כי הצטבר לנו עודף בחשבון הסופי של נובמבר.

כשמשהו רע קורה, אנחנו לא מבינים, כי כל כך טבוע בנו שלכל דבר יש סיבה. ובחברה הרגילה, בין בני אדם, זה בד"כ נכון. אבל בעולם, בטבע, אין סיבות. תושבי אסיה לא עשו רע לאיש שהגיע להם למות במאות אלפים בטסונאמי, ולך, לא עשית כל רע שמגיע לך מה שקורה לך לעיתים.

אדם יכול להיות חתיכת חרא, מלך של העולם התחתון, לבנות וילה מכספים של סחיטה מקרבנות חפים מפשע, ולחיות בריא ומאושר עד 120. אתה יכול להיות אדם מקסים ונהדר, שכתב שירים ושימח את הסובבים אותו, וליפול עם מסוק מהשמים לפני יומולדת 20.

החשיבה של האקזיסטנציאליסטים היא אחד האתגרים הכי קשים לתפיסה לתבונה האנושית. כי הם שמים את הקלפים על השולחן. אין לחיים שלנו כל משמעות אינהרנטית. כלום לא קורה עם סיבה. אין צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אין סוף טוב, אין אלהים שמשגיח למעלה, ובסוף? כן, בסוף כולם מתים. ולמות זה למות. אין שמיים, גן עדן, גלגול נשמות. יוק. ולמרות זאת, למרות האבסורד המטורף הזה, ובדיוק בגלל האבסורד המטורף הזה, עלינו לחיות. עלינו לפרוח, ולשמוח, וליצור משמעות בתוך הכאוס.

המאבק שלנו, שאינו פוסק, בתוך הכלום, ובדרך לכלום, הוא המשמעות האמיתית של חיינו. זה חרא של חדשות, אני יודע, אבל זה גם החדשות הכי טובות שיש. שאם ננסה, ואם לא נוותר, נהיה הדבר הכי קרוב לאל שאנחנו מדמיינים, כי אנחנו לבדנו נמצא וניצור את המשמעות של חיינו. גם אם כל כולה הוא מאבק למצוא אותה.

לעבור יום של חרא, ולקום למחרת. אבל לדעת שאני ממשיך. לדעת שיהיו עוד ימים של חרא, אבל גם ימים של טוב. ושאני, אדון לגורלי בצורה הכי עמוקה שיש, כי אני ולא אחר אגיד מה היא המשמעות של חיי. אני מגדיר אותם. ולכן חיי מלאים כפי שחייו של אדם שמוצא משמעות מבחוץ אולי לעולם לא יהיו.

ובכל זאת, זה לא פייר שאני ממחזר, שאני משלם מיסים, שאני מכבה את המים כשאני מצחצח שיניים, שאני תורם ל"לתת", שאני מחזיר לקופאית אם נתנה יותר מידי עודף, שאני נחמד לאנשים, שאני מנסה לעזור, שאני אוהב את האנשים החשובים לי בכל ליבי, ומנסה לעשות את העולם קצת יותר טוב. ועדיין, למרות כל זאת, יש ימים שבא לך לצרוח. שבא להרוג את מי שאחראי לכל זה.

למה? כי זה פשוט לא פייר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

[gv data="fUOw0Dkbzxw"][/gv]

היהודים – מחפש תשובה

אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים.

זה מה שאמר פעם פילוסוף, נדמה לי סיני. אם אתה חוזר לאותו הנהר, המים ששם אחרים, החול זז, הצמחים מסביב שונים, הנהר דינמי ומשתנה, ולעולם לא לוכל לחזור בדיוק לנהר שחצית.

האמת הפשוטה הזו נחרטה לי חזק בראש לפני שנים, ועדיין מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש בחיים. למעשה, המשפט הפשוט הזה מכיל בתוכו את רוב החכמה של בודהא, ואת ההסבר לחלק גדול מהקושי שלנו עם החיים בכלל. כי כולנו רוצים לחצות את אותו נהר שוב ושוב. אנחנו רוצים לחזור למקום שאהבנו, רוצים שהרגע הטוב שאנו חווים ימשך עוד ועוד. ואי אפשר. הנהר זורם, ומשתנה ללא הרף.

בנגקוק דווקא נראתה די דומה. הרגשתי שאם משהו שונה זה דווקא אני. פחות סבלני לחום, לחות ויתושים, פחות מוכן לסבול חדרים מלוכלכים, חום, וריחות מוזרים מהחלון, וקצת חסר סבלנות לדברים שכבר ראיתי פעם.

השינוי הגדול שחשתי היה בהגיענו לאיים. הייתי פה לפני קרוב לעשר שנים. חשמל היה מותרות שהיה צריך לשאול אם יש. החופים היו חשופים, ריקים, ובחרת בין צריפי עץ בנויים ביד. הצריפים היו על החוף, היער הקיף אותך מסביב, ובמקרה שהיה לך מזל, היה בהם גם מאוורר וגם שירותים (בור בול פגיעה, ומים זורמים – קרים). חדר מפנק שכזה היה עולה 20 ש"ח ללילה. בערב, על החוף, אנשים היו יושבים יחד לאיזה בירה ומשחקים קלפים. לפחות זה מה שאני זוכר.

עכשיו, החופים מרוצפים בקומפלקסים גדולים ומפוארים, כל אחד מזכיר מלון בסרט של ג'יימס בונד. והתאילנדים הקטנים משרתים את המערביים העשירים. מה זה עשירים, לנו היה קשה לעמוד במחירים של המקומות האלה. מקדונלדס ובורגר קינג וסטארבקס ברחבי האי, וחדר בלי מיני בר לא נחשב בכלל.

תאילנד השתנתה, אני השתניתי. אין ספק, בדילמה אם לחזור למקום שאהבת, או לנסוע למקום חדש, נראה לי שהתשובה הנכונה היא שאתה לא יכול לחזור לאותו מקום אף פעם בכל מקרה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.